מיום שאיריס העירה אותי באותו לילה, חיפשתי את הדרך להצליח ולתקשר. חשבתי שאיריס תהיה איתי כל הזמן, ושכמו בסרטים – אראה אותה, אדבר איתה, והכל יישאר כשהיה – למעט החוסר במגע הפיזי והגעגוע אליו. הפרשנות שלי לתחושה שגופה של איריס נשר ממנה אבל היא כאן רק בתצורה שונה, דחף אותי למצוא דרך לתקשר, ומה שיותר מהר. חיפשתי, שאלתי, דיברתי עם הרבה אנשים אך רוב התשובות שקיבלתי דיברו על תהליך, ושזה ייקח זמן, ולא בטוח שבכלל תצליח… והייתה אף תשובה אחת שהכעיסה אותי – שמוליק, כך אמרו לי, אתה מתקשר כל הזמן, אתה רק לא מודע לכך. מה שאתה קורה לו "צירוף מקרים" הוא תקשור. רעיונות שאתה מעלה, הם תקשור. מחשבות, חלומות, הם כולם תקשור. התשובה הזו באמת הרגיזה. מעבר לעובדה שהיא הציבה אותי במקום פסיבי לחלוטין, כמי שמקבל הכל בתקשור ולא יוזם כלום באמת, היא גם התנגשה בעקרונות יסוד. אם כל חיי הם הנחיות והוראות ממישהו אחר, אז איפה הדיבורים על "הרשות נתונה"? איפה העצמאות האנושית? שלא לדבר על מידת הזילות כלפי הנשמות שבעיני הן סוג של קודש. בדיעבד אני יודע שצדקתי, ולו רק באופן חלקי, כי חשבתי שגם הדיבורים על "תהליך" ו"הרבה זמן" הם לא רציניים. האמנתי, ובעצם קיוויתי, שיש דרך לבצע את המהפך באחת, בסגנון של שבירת תקרת זכוכית, ובזה טעיתי, ובגדול.

נכון הוא שהרבה מהתקשורים מגיעים באופן פסיבי. חומי, חבר טוב, סיפר שבדרך הביתה עבר דרך המרכול והתייעץ עם אשתו לגבי מה לקנות. בעודו בחנות, עבר ליד דוכן הפירות והירקות וראה אבוקדו. כולם היו קשים והוא עזב. כשסיים את הקנייה והיה כבר בדרך לקופה, עבר שנית ליד האבוקדו ומבלי לחשוב הושיט יד, בחר אחד ושם בעגלה. לעצמו אמר, שיהיה בבית ויתרכך. כשהגיע הביתה, ובעוד הם פורקים את המצרכים אמרה לו אשתו – שכחתי לומר לך שתקנה אבוקדו. ממש בא לי…

זהו כמובן רק סיפור בנאלי שקורה לרבים אבל בהחלט יכול להיות סוג של תקשור. הקשר האמיץ שבינו לבין אשתו מתבטא גם בקשר שבין נשמותיהם. והנשמה הרי היא הביטוי הרוחני של הגשמיות שלנו, היא והגוף הפיזי – חד הם. ואם יש קשר בין הגופים הפיזיים, מדוע שלא יהיה כזה גם בין הגופים הרוחניים ובאמצעים שלהם?

התקשור לא חייב להיות משהו נשגב הקשור לחיבור לעולמות גבוהים ולנשמות מתים. התקשור יכול להיות אמצעי יומיומי – רק אם נשכיל לדעת איך לשלוט בו ואיך לתפעל אותו.

התקשורת עם הנשמה, ואפילו שלנו עצמנו, אינה דבר קל. מהצד שלה – היא עושה זאת בקלות, אך בגלל מגבלת "והרשות נתונה" היא מנועה מלהתערב והמסרים הללו נדירים. הדרך בה קיבל חומי את המסר מאשתו לא היה כפייתי. הוא אפילו לא ענה להגדרה הרגילה של "מסר". הוא לא שמע צלצול, ולא ענה ב"הלו". הוא פשוט מצא עצמו מושיט יד ולוקח. יכול היה להמנע מזה, אך המסר היה מספיק חזק כדי ליצור מין שיח פנימי, שבו גבר ההגיון – "שיתרכך בבית". ייתכן שאם הצורך היה חשוב יותר, נניח לקנות תרופה, הביטוי שלו היה אחר. חומי כנראה היה "נזכר" שהתרופה עומדת להגמר, והיה מתקשר הביתה כדי לבדוק.

מתקשרים "מקצועיים" מקבלים את המסר באופן ברור יותר. הם מזהים מתי מידע שהגיע אינו פרי מחשבתם האוטונומית אלא משהו מבחוץ, בין אם הם ציפו לו ובין אם לאו. וכאן אנחנו כבר נוגעים בשאלה חשובה מאד של התקשור – איך הם יודעים? והתשובה, מרגיזה ככל שתהיה, היא שהם פשוט יודעים. נראה כאילו המידע ארוז בחבילה המאפיינת את התקשור, והם גם בלי שידעו לתאר אותה, יזהו אותה. התשובה של המתקשר לשאלה איך אתה יודע שזה תקשור תזכה את השואל במין מבט מוזר שמביע "מה פירוש איך אני יודע? אני יודע" אחרים יוסיפו גם משהו בסגנון "זה מרגיש לי" או "לא יודע, אני פשוט יודע…". תיאור זה מסביר גם את הדרך בה מתקבל המסר במקרה זה – בידיעה. לא בתמונה או דימוי, לא בראייה ולא בשמיעה. אתה פשוט יודע. נקודה.

האם כך נראים כל התקשורים? כמובן שלא. התקשורת אותה אנו מכירים, זו המאפיינת את חיינו, יש כללים קבועים והמידע מגיע בכלים ידועים וברורים ותמיד באמצעות אחד או יותר מחמשת החושים שלנו. אם תהיינה הפתעות, הן יהיו על צד התוכן או התזמון אך לא על צד האמצעי, מה שלא כך בתקשור, כאן, אינך יודע. המסר יוכל לבוא ב"צירוף מקרים", בתחושה של צורך דחוף, במה שנראה כ"שמיעה" ("שמעתי מישהו אומר לי משהו, אבל לא היה שם אף אחד") בחלום בלילה, או בעוד שיטות רבות אחרות. טלפתיה למשל, האם היא תקשור? אף אחד הרי לא יודע מהי התופעה הזו. הספקנים אומרים שבדיקות אובייקטיביות מגלות תמיד צירוף המקרים שהוביל לה אך מתעלמים מכל כך הרבה סיפורי מקרה להם אין הסבר. מדינות רבות השקיעו כספים רבים (גם אם אינן מודות בכך) ב"איך מנצלים את התופעה" ועד היום איננו יודעים אם נמצאה הדרך או לא. גישת החיבור לנשמה וההבנה שהגוף הוא החלק הגשמי שלה, יכולה לספק הסבר. הקיום במישור המנטלי מאפשר כאמור העברת מידע בין התודעות ללא זמן ובאופן מיידי. תודעות של נשמות קרובות, בנות לאותו אשכול, תעברנה מידע ביניהן בקלות וללא מאמץ וזו כנראה הסיבה לעדויות על קיום טלפתיה בין אחים תאומים או בין אמהות לילדיהן. שני אנשים קרובים (בני משפחה, חברים קרובים וכו') היכולים להתחבר כל אחד לנשמה שלו, למשל באמצעות מדיטציה, יהיו מסוגלים להעביר את המידע איש לרעהו.

אז איך מתקשרים?

הציניקנים יאמרו שאין קל מזה. עוצמים עיניים, עושים פרצוף רציני, ואומרים בקול את כל מה שעלה מהבטן (רק להיזהר שלא להקריא את רשימת המכולת…), אבל זה באמת לא כך. המידע בין הנשמות והגוף זורם כל הזמן אך לרוב אינו עולה לרמת התודעה או ההבנה. פה נעוץ ההבדל בין מי שמקבל תקשור מסוג "האבוקדו של חומי" לבין מי שמקבל מידע שעובר אצלו התמרה לכלל ביטוי תודעתי ולמילים. אין אנו יודעים כיצד מבוצעת ההתמרה הזו אבל אנחנו בהחלט יודעים מהי התשתית הנדרשת להתפתחותה. ידע זה הוא אמפירי, ומקורו בניסיון מצטבר של אלפי מתקשרים מכל רחבי העולם והוא מצביע על שלושה עקרונות חשובים – יכולת אינטואיטיבית, דמיון חופשי ורגיעה עמוקה של הגוף, ובפרט של המוח.

יש אנשים שדמיונם משוחרר לחלוטין והם בעלי אינטואיציה גבוהה. אנשים אלה, בתנאים של רגיעה ושקט נפשי רגילים יכולים לתקשר בקלות יחסית עם ישויות חיצוניות ולא מעטים עושים זאת באופן טבעי אפילו מבלי לשים לב לכך. ילדים המבורכים בתכונות אלו מלידה חשים בנוכחותם של האנרגיות החיצוניות ומשוכנעים כי זו דרכו של עולם, וכי כך חשים גם כל אלה שסביבם, עד… שההורים מרגישים בזה ועוצרים את "השטויות האלה תכף ומיד!"