ב-17 למאי 1975, התפרסם בעיתון (הטיימס של סאן מאטאו) ראיון עם מדאם טקאטה בו סיפרה את סיפור חייה – היא נולדה ב-24 לדצמבר 1900 בהוואי למשפחת מהגרים מיפן, אביה עבד כפועל בשדות קני סוכר והיא נישאה לסאיצ'י טקאטה, מנהל חשבונות של מטעי הסוכר שנפטר בן 34 בהשאירו אחריו את הוואיו ושתי בנותיה.

כחמש שנים לאחרי פטירתו, בהם עבדה קשה וללא מנוחה כדי לפרנס את משפחתה הקטנה, כשבריאותה נפגעה והיא סבלה מכאבי בטן קשים, מבעיות ריאה וסבלה מהתמוטטות עצבים נפטרה אחותה והיא יצאה ליפן, אל הוריה שחזרו לשם, כדי לבשר להם את הבשורה המרה.

היא ניצלה את שהותה ביפן כדי לקבל שם טיפול בריאותי, ומצאה עצמה מטופלת בקליניקה של ד"ר הייאשי. היא טופלה אצלו פעמיים ביום במשך מספר חודשים, שבמהלכם החלימה ממחלתה לחלוטין.

מדאם טקאטה החליטה ללמוד את המקצוע והפכה לתלמידתו של ד"ר היאשי. לאחר שקיבלה את דרגת הרייקי הראשונה (Shoden) נשארה לעבוד במשך שנה עם ד"ר היאשי והשלימה את לימודיה עד לקבלת דרגת הרייקי השנייה (Okuden) ואז חזרה להוואי (1937) כדי לפתוח שם קליניקה משל עצמה. זמן קצר לאחר מכן הצטרף אליה ד"ר היאשי שהגיע עם בתו לעזור לה בהקמת המרפאה. כמה חודשים לאחר מכן, הוא גם חנך אותה לדרגת הרייקי השלישית – דרגת המאסטר.

מדאם טקאטה החלה לפעול בהוואי והתגלתה כמטפלת עצמתית. היא ייחסה את הצלחתה בריפוי אנשים בעיקר לפעילות הרייקי המרובה לכל מטופל, ולעתים, במקרים קשים היא העניקה טיפולים מרובים, יומיומיים שנערכו לעתים במשך שעות ארוכות בכל טיפול ובמקרים רבים היא אף הכשירה בני משפחה שיוכלו להמשיך ולטפל בבית. המרפאה שלה זכתה להצלחה רבה והיא הקימה כמה קליניקות ברחבי הוואי, יצאה רבות לארה"ב ולמקומות אחרים בעולם, תוך שהיא מטפלת, מלמדת ומכשירה מטפלים רבים לדרגת רייקי 2.

למדאם טקאטה יש דרך ייחודית של ביצוע ולימוד הרייקי השונה משמעותית מדרכם של אוסואי או ד"ר היאשי בלימוד ותרגול. ג'ון הרווי גריי (John Harvey Gray) היה אחד מתלמידיה המכובדים יותר של מדאם טקאטה והיא אף ציינה שהוא יהיה אחד משלושת המאסטרים שימשיכו את עבודתה אחרי שהיא תפרוש. הוא ציין בספרו שמדאם טקאטה שינתה את דרך הלימוד כי טענה שהסגנון היפני מורכב מידי ויהיה קשה למוח המערבי ועל כן, אמרה, צריך לפשט אותו. והיא אכן עשתה זאת בפיתוח סט מנחי ידיים משלה וכינתה זאת "טיפול יסודי". טיפול זה מורכב משמונה מנחי ידיים שהיו על הבטן, הכתפיים והראש. היא כללה גם כמה מנחים נוספים עבור הגב למקרים בהם היה צורך בכך. שיטה זו שונה משמעותית מהדרך בה אוסואי והיאשי עבדו בכך שהם לימדו סריקת הילה (Byosen) כדרך למציאת מיקומים להנחת הידיים. הם גם ציינו שהסקירה היא הטכניקה החשובה ביותר לתלמיד לרמת מאסטר אחרי קבלת חניכה חוזרת ונשנית של Reiju (חניכת רייקי). וטקאטה כלל לא לימדה את הטכניקה הזו. היא גם לא לימדה טכניקות אחרות שהיו בשימוש אצל אוסואי והיאשי כגאשו (Gassho), ריג'י-הו (Reiji-Ho) ועוד. בנוסף, היא גם פיתחה שיטת חניכה שונה לכל רמת רייקי, לימדה את תלמידיה שהחניכות מעצימות את הסמלים, ולימדה את סמל המאסטר שעל פי שיטתה היה הכרחי לבצע חניכות וגם איפשר שימוש בעת הריפוי.

מדאם טקאטה לא עודדה את תלמידיה לקבל חניכות רבות כפי שנהגו אוסואי והיאשי והסתפקה בארבע חניכות לקבלת דרגת רייקי 1, אחת או שתיים לדרגה 2 ואחת נוספת לדרגה 3 (מאסטר).

הטכניקה המפושטת של מדאם טקאטה הייתה אפקטיבית והפיקה תוצאות ניכרות אצל מטופליה, תלמידיה ומטופליהם. לאור הצלחות אלו, אפשר להתייחס אל מדאם טקאטה כמחדשת חשובה של משום כך, שיטת הרייקי הרוחנית של אוסואי (Usui Reiki Ryoho).

חשיבותה של מדאם טקאטה בהתפתחות הרייקי

חשוב להבין שאלמלא פעילותה של מדאם טקאטה, הרייקי היה כנראה נדון לאלמוניות ולא היה בשימוש ברחבי העולם, אפילו לא ביפן. לאחר מלחמת העולם השנייה וכניעתה של יפן, האמריקאים, תוך החדרת נהלים וחוקים חדשים ליפן, דרשו שכל מי שמטפל ומרפא יחזיק ברישיון מהשלטונות. כמה מקבוצות הריפוי אכן ביקשו וקיבלו רישיון, אך ארגון גאקאי (הארגון שהוקם על ידי אוסואי) סרב לעשות כן, וירד למחתרת. הם החליטו שחברי הארגון לא ידברו עליו ולא יטפלו בשיטה במי שהוא מחוץ למסגרת הארגון. זה גרם לאנשים לשמוע פחות על הארגון והשיטה, ומספר הבקשות להתקבל לארגון הלך ופחת. בעיה זו קיימת למעשה גם היום, והחברות בגאקאי ממשיכה להתדלדל. אם מצב זה יימשך, סביר להניח שבזמן לא רב, הארגון יגיע לקיצו.

מאחר ומדאם טקאטה עצמה, החלה ללמד את הרייקי בארה"ב עוד בטרם מלחמת העולם השנייה, היא מנעה את אבדן הרייקי. היא הייתה מורה מעולה וקידמה את הרייקי בכל הוואי ובחלקים רבים של ארצות הברית. היא הספיקה, עוד בטרם נפטרה לחנוך 22 מאסטרים מורים שהמשיכו את דרכה, ובעשור לאחר פטירתה (ב-1980) הרייקי התפרסם במהירות הן במערב והן במזרח וכיום ישנם עשרות אלפי מאסטרים מורים ומיליוני מטפלים בכל רחבי העולם.

עם זאת, חשוב לציין שני מכשולים שמדאם טקאטה השיתה על עולם הרייקי.

• היא לא אפשרה לתלמידיה לכתוב בשיעורים שלה, וכל מה שקיים נבע מרשימות מאוחרות יותר. הנחיה זו גרמה לתקלה ברורה מאוד – חוסר אחידות בדרך בה אנשים מציירים את הסמלים. בעיה זו ניכרת במיוחד בציור סמל המאסטר. במטרה להגיע להסכמה בעניין, נפגשו לאחר מותה 22 המורים שהכשירה, והשוו את ציורי הסמלים שהיו בידיהם. אולם לא כולם הסכימו לשתף את הסמלים שבידיהם ומסיבה זו, ניתן עד היום למצוא כמה גרסאות לסמלים השונים.
• המכשול השני שהציבה טקאטה היה בתשלום הגבוה (10,000 $) שהיא דרשה מאלה שרצו ללמוד לדרגת מאסטר מורה. היא טענה שהסכום הגבוה יהווה מבחן למי שהרייקי חשוב לו עד כדי שישלם סכום זה. רוב ממשיכי דרכה דרשו גם הם סכום זה מתלמידיהם, אולם מורה אחת, איריס ישיקורו (Iris Ishikuro) לא הסכימה עם דרך זו ואת שני תלמידיה – בתה רוּבי, וארתור רוברטסון (Arthur Robertson) היא חייבה בסכום נמוך הרבה יותר. הבת, רובי, לא המשיכה בדרך ולא לימדה, אך רוברטסון, המשיך את דרכה של מורתו, חייב את תלמידיו בסכומים סבירים, פתח כיתות בנות 20-30 תלמידים – ומשם הרייקי נסק. רוב מטפלי הרייקי כיום, ימצאו שהקו המחבר אותם אל מוריהם מוביל אכן אל איריס ישיקורו.

חזרה