אם ההסבר על היקום מהדרגה הראשונה נראה מסובך להבנה, הרי שהיקום מהדרגה השנייה מורכב יותר…
תיאוריית המפץ הגדול נהגתה בסוף שנות העשרים של המאה העשרים, ובשנת 1931 אף זכתה להכרתו של איינשטיין. על אף הפתרונות שהיא הציעה למגוון שאלות מרתקות הקשורות לתהליך היווצרות היקום, עדיין נותרו מספר שאלות שנותרו סתומות ולא ברורות. חלקן אמנם נפתר במהלך השנים הבאות אך החלק שמסביר הכול נוסף לה בשנת 1980 כאשר אלן גות' (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס – MIT) פרסם את תיאורית התפיחה, שלב נוסף בתהליך המפץ הגדול, והניח תשתית לרוב השאלות הפתוחות, תיקן את ההסבר לתהליך, והפך את המפץ הגדול לעובדה מוגמרת בתיאורית היווצרות היקום, עובדה שאף זכתה להוכחות ע״י תצפיות שבוצעו בטלסקופ החלל – פלאנק.
בפרק הזמן הקצר שמיד לאחר המפץ הגדול היקום התנפח בתהליך שנקרא "תפיחה". הזמן היה כה קצר, שלא ניתן למדוד אותו בשניות, וניתנה לו יחידת זמן מיוחדת – "זמן פלאנק". התהליך התחיל ב – 01…0.00 של השנייה, (כשמספר האפסים הוא 35…) והסתיים לאחר זמן של 01…0.00 (33 אפסים אחרי הנקודה) של השנייה. בשבריר הזמן הזה היקום התנפח ונמתח באופן מטורף והכפיל את קוטרו בערך מאה פעמים במהירות הגבוהה ממהירות האור (ויש לכך הסבר איך זה היה אפשרי).
תיאורית התפיחה עברה מספר הרחבות ותוספות, כשאחת הווריאציות שלה (התפיחה הכאוטית) המסבירה את התפיחה עבור קני המידה הגדולים ביותר, הניחה בסיס תיאורטי לכך שהמרחב עצמו, אף מעבר ליקום שלנו, ממשיך ומתמתח באופן נצחי.
ההתמתחות האינסופית הזו יוצרת כיסים, כמו בועות בגבינה צהובה. מספר הבועות המסוגלות להופיע בדרך זו הוא אינסופי, וכל אחת מהן היא זרע של רב-יקום מדרגה ראשונה – מלא בחומר שהותיר שדה האנרגיה שהניע את התפיחה, והוא אינסופי בגודלו. מכיוון שבועות אלו ממוקמות בתוך מרחב הממשיך להתמתח בקצב רצחני, הן מתרחקות אחת מהשנייה בקצב העולה על יכולת מהירות האור להשיגן – לעולם לא יהיה ניתן להגיע אליהן ולבטח לא לראות אותן. היקום שאנו חלק ממנו, שוכן באחת מבועות אלו.
אבל לבועות יש מאפיין נוסף והוא קשור לתורת המיתרים.
תורת המיתרים התחילה את דרכה עוד בשנות החמישים ונחשבה ל"עוד תיאוריה", משהו שולי לחלוטין. אבל באמצע שנות השמונים הסתבר לפתע שיש בה משהו בכל זאת… הסתבר שיש בה את הכלים (ולו גם באופן תיאורטי) לסגור את הפער והשונות שבין תורת היחסות הכללית של איינשטיין, לבין מכניקת הקוונטים.
בין השאר מדברת התיאוריה על 11 ממדים שונים, המהווים את הבסיס לקיום היקום. חוקרים חושבים שבעת המפץ הגדול התנוונו רוב הממדים, וביקום שלנו הם קיימים רק בעולם המיקרו, בין החלקיקים האלמנטריים של האטום. שלושה ממדים נותרו, שלושת ממדי המרחב (אורך, רוחב וגובה) והם הפכו לדומיננטיים ביקומנו.
במרחב המקיף את בועת היקום שלנו, זה שעל פי תיאורית התפיחה הכאוטית מתנפח נצחית, קיימים כל אחד עשר הממדים במלואם, ומהווים את הבסיס לכל רב-יקום מהדרגה הראשונה הנוצרים בבועות השונות. אבל.. מי אומר שדווקא שלושת הממדים שלנו, הם גם השליטים שם? אולי רק חלקם? אולי אף אחד מהם? וייתכן שיש שם עולמות בעלי יותר ממדים מאשר אצלנו? אולי קיימים רב-יקום בעלי שלושה ממדים אחרים, נניח מימד 4, 5, ו-6, ואולי גם המימד השביעי? איך ייראה החומר שנוצר בסביבת ממדים אלו? ואיך אנו, שחיים בעולם של ארבע ממדים ידועים (שלושת ממדי המרחב ומימד הזמן) יכולים להבין אותו, לחוש אותו?
ונניח שאותם היקומים בהם מתקיימים ארבעת הממדים שאנו מכירים – אכן יש חומר. האם הוא בהכרח זהה לזה שביקום שלנו? אצלנו החומר בנוי מחלקיקים אלמנטריים כקווארקים ואלקטרונים בעלי מאפיינים מסוימים, ואצלם?
ואם לסכם, הרב-יקום מהדרגה השנייה בנוי מבועות שכל אחת כוללת רב-יקום מהדרגה הראשונה, ובבועות השונות שולטים חוקי פיזיקה אחרים לחלוטין משלנו, ויש בהם מקום לכל דמיון, פרוע ככל שיהיה.