להבדיל מהיקומים משתי הרמות הקודמות, הנמצאים מחוץ לתחום המימוש של היקום שלנו, ושהסיכוי לפגוש בהם, להעביר להם מסרים או "לקפוץ לביקור" קטן מאוד עד אפסי, הרי שהיקום מהרמה הזו נמצא כאן. ממש בתוכנו. הרב-יקום מהדרגה השלישית מדבר על יקומים הנמצאים כולם בתוך כולם ונוצרים ללא הרף כתוצאה מהחלטות המבוצעות כאן. הייתם בדרך למקום שיכול היה להיות סגור? אם הגעתם אליו ומצאתם אותו סגור, הרי שמבלי שתהיו מודעים לכך, נוצר יקום נוסף בו ממשיכים חייכם אבל לאור האפשרות האחרת – המקום היה פתוח.
זה נראה פילוסופי משהו, אבל נשען דווקא על וויכוחים מדעיים סביב מסקנות הנובעות מתורת הפיזיקה הקוונטית. בעשורים הראשונים של המאה העשרים, עם גילויה והתפתחותה של מכניקת הקוונטים, נתגלעו מחלוקות רבות בין הוגי התורה וחוקריה. אחד הוויכוחים הגדולים יותר התקיים סביב שאלת מצבו של חלקיק העומד לבדיקה. התגלה שחלקיק יסודי (אלקטרון למשל) יכול להופיע כחלקיק נקודתי אבל גם כגל רציף, ואת ההחלטה איך להציג עצמו הוא מבצע על פי כוונת החוקר. אם החוקר מתכוון לבצע מדידה על תכונות אלקטרון בודד כחלקיק, הוא אכן יתנהג ככזה והניסוי יספק את המידע הרלוונטי למצב זה, אבל גם יישאר חלקיק מנקודה זו ואילך. אך אם כוונת הניסוי היא למדוד את אותו אלקטרון כגל, הניסוי אכן יניב תוצאות המתייחסות לגל והאלקטרון לא יחזור להיות חלקיק. תופעה זו הידועה כ"דואליות גל-חלקיק" גרמה לרעש גדול בעולם המחקר, ובעקבות גילויה פורסמו "פרשנות קופנהגן" (על ידי נילס בוהר שהיה מאבות מכניקת הקוונטים) ו"משוואת שרדינגר" שניסחה את מה שידוע כ"פונקציית הגל."
מתוך פונקציית הגל הסתבר שהידע של החוקר על אותו אלקטרון לא יכול להיות מוחלט אלא רק הסתברות סטטיסטית. ואין זה דבר של מה בכך, כי לפתע נכנס גורם ההסתברות לפיזיקת החלקיקים, מה שהיה למורת רוחם של רבים שהיו רגילים לעולם המדעי בו תוצאות בדיקה מוחלטות וברורות – "יש או אין," "פה או שם." את קבלת "אי הוודאות" וההסתברות כשחקנים לגיטימיים אל עולם המחקר היה קשה לקבל, ואפילו אלברט איינשטיין נמנה על אלו שדחו את המסקנה הזו על הסף באומרו "אלוהים לא משחק בקוביות!".
גם שרדינגר (מי שפיתח את פונקציית הגל הזו) לא רווה ממנה נחת, ופרסם את הניסוי המחשבתי שהתפרסם כ"החתול של שרדינגר." לפי ניסוי זה, הוכנסו לתיבה סגורה חתול, רעל, ואטום בודד של חומר רדיואקטיבי בעל סיכוי של 50% להתפרקות ספונטאנית תוך פליטת קרינה רדיואקטיבית. חיישן שיחוש בהתפרקות ישחרר את הרעל והחתול ימות. מסקנתו של שרדינגר היתה שכל עוד לא נפתחה התיבה, החתול אינו חי ואינו מת, אלא גם חי וגם מת – מסקנה לא ברורה וקשה להבנה, ולבטח קשה ליישום בעולם המחקרי.
החתול של שרדינגר מייצג מצב של שתי ברירות בלבד, אבל לעיתים קיימות יותר אפשרויות. קיום מצב שבו קיימות אפשרויות רבות בעת ובעונה אחת (הפיזיקאים קוראים לכך "סופרפוזיציה") היה קשה לעיכול, ובמשך תקופה ארוכה עקפו אותה באמצעות טענה שנקראה "קריסת פונקציית הגל." המשמעות היא שברגע שנפתחה התיבה, פונקציית הגל קורסת למצב א' (חתול חי) או למצב ב' (חתול מת).
עולם הפיזיקה לא אהב את הפתרון הזה כיוון שלא היה מספיק "אלגנטי", והרבה שעות עבודה גויסו בניסיונות לפתור את העניין. בשנת 1957 (31 שנים לאחר פרסום פונקציית הגל) פרסם סטודנט באוניברסיטת פרינסטון, יו אֶבֶרֶט, שהיה בן 27 בלבד, הצעת פתרון אותה כינה "היקומים המרובים." טענתו היתה שפונקציית הגל כלל לא קורסת. ובעצם, מצב של סופרפוזיציה קוונטית (אפשרויות מרובות) מוביל למימוש כל האפשרויות ביקומים נפרדים. בכל אחד מהם רואה הצופה רק את המצב שלו ומנותק לחלוטין מהאחר. במקרה של החתול בו קיימות שתי אפשרויות חתול חי או חתול מת, פתיחת התיבה יוצרת שני יקומים מקבילים. באחד – החתול חי והוא והצופים בו ממשיכים להתנהל מבלי לדעת שבשני, החתול מת והעולם ממשיך בלעדיו…
על פי מחשבה זו, בכל רגע בו התקבלה החלטה כלשהי ביקום, נוצר יקום מקביל בו החיים מתנהלים כאילו התקבלה החלטה אחרת. זאת אומרת שכל מי שברגע מרומם, בנפש הומיה, לב אוהב ועיניים מצועפות אמרה "כן" יצרה גם את היקום המקביל בו החיים נמשכו אבל לאור התשובה השלילית…
במאמר מוסגר אוסיף, שתיאוריה זו הביאה בשנות השמונים להתפתחות התרגיל המחשבתי של "חיי נצח קוונטיים". יו אברט עצמו, על אף שלא העלה זאת על הכתב, האמין שתודעתו קשורה תמיד לאותו ענף קוונטי שבו אין מוות. למרבה הצער, לא זכינו לאמת זאת משום שבגיל 51 הוא נפטר מהתקף לב…
במילים פשוטות, משמעותו של רב-יקום כזה היא שממש כעת, כל הזמן, נמצאים במקביל לנו המון יקומים אחרים בהם טמונים כל זיכרונותינו וכל ההיסטוריה שלנו, אבל באינסוף סיפורי חיים שונים. האם אנו יכולים ליצור עימם קשר? היש אפשרות של מעבר, ולו גם אקראי מיקום ליקום?
מסתבר שלא, וזאת לאור תופעה פיזיקלית אחרת הנקראת "דה-קוהרנציה" שבמילים פשוטות דואגת לכבות כל יכולת של ענף אחד לדעת או לזכור את המצבים האחרים בסופרפוזיציה.
מסובך? לא כל כך ואפילו מעניין. אבל מה שבאמת חשוב הוא שקיים סיכוי שהיקום שלנו מהווה חלק מתוך מרק של יקומים (אולי אינסוף כאלה – לפי דעה שחברה לתיאוריה בשלב מאוחר יותר), המעורבים אחד בשני, שאין כל יכולת לעבור מאחד לשני, הם כוללים אינסוף אפשרויות שונות של החיים, כולם ממשיכים להתקיים לפי חוקי הפיזיקה שלנו, וכמונו, הם מוגבלים לשלושת ממדי המרחב ולממד הזמן.