נשמות? חיים אחר המוות?
שאלת קיומם של "חיים לאחר המוות" היא שאלה מטרידה שרבים מאתנו נתקלים בה, ומוצאים עצמם במבוכה לגביה. האם החיים אחרי המוות אינם אלא ביטוי למשאלת לב של האדם הפוחד מהמוות ומהחושך הסופי, או שמא ובכל זאת קיימת המשכיות, והחיים על פני האדמה אינם אלא שלב ביניים של משהו שונה, נשגב מבינתנו?
אמונה בקיום נשמות היא חלק מתרבותו של האדם החושב מזה זמן רב. השיחות, העדויות, "ההוכחות", הן נחלת החברה האנושית כמעט בכל תרבויותיה, לאורך שנות קיומה ולרוחב כדור הארץ. וכגודל הפיזור, כך גם מספר התורות השונות המנסות להתמודד ואולי אף להסביר תופעות אלו, ולהתמודד עם השאלות שהן מציבות.
מכיוון שבמגבלות קיומנו החומרי איננו יכולים "לדעת" מה נכון או שגוי בסיפורים ובעדויות השונות ("אף אחד לא חזר משם…"), ולבטח שלא בכלים של עולם המדע המציב רף גבוה מאוד למה שהוא מקבל כהוכחה מדעית, אנו נותרים עומדים עם שאלות פתוחות, ולכאורה ללא תשובות.
לכאורה? כן, רק לכאורה, כי תשובות ניתנות – וביכולתנו להחליט אם לקבלן או לא.
רוב התורות המתמודדות עם שאלות אלו באות מתחום האמונה – דתית או רוחנית. בין התורות המפורסמות נמצא את הגישה הבודהיסטית המדברת על גלגולי הנשמה, הגישה הטיבטית שעל פיה בוחרים בני העם את מנהיגם (הדלאי למה), הסיפורים של ילדים דרוזים, אמונותיהם של האינדיאנים, תורות דרום אמריקאיות ועוד. לטעמי, הרחבה והמקיפה מכולם, היא תורת הקבלה היהודית (ובעיקרה הקבלה הלוריאנית של האר"י הקדוש) ההופכת את היקום החומרי על כל תכולתו לחלק מתוך האלוהות עצמה, במערכת של השפעה הדדית שמטרתה היא תיקון העולם וחיבורו הסופי של היקום אל האלוהות ליצירת עולם שכולו רק טוב ואור (ימות המשיח).
גם העולם המדעי אינו שוקט על שמריו ותחומים רבים שעד לאחרונה נחשבו למטפיזיקה, חודרים אל הפיזיקה ה"לגיטימית" ולדוגמא – דיונים על יקומים מקבילים, שאלות ותמיהות כחומר האפל והאנרגיה האפלה, ריבוי הממדים של תיאורית המיתרים או שזירה קוונטית של מכניקת הקוונטים שעד לאחרונה היו בחזקת "לא ייתכן", הפכו ליעדי מחקר מכובדים.
אבל, בעוד שנושאים אלו תאורטיים מעצם הווייתם, קיימת גם אפשרות נוספת להסקת מסקנות – איסוף עדויות היכולות להתפרש ולהצביע על קיום חיים קודמים המתממשים בחיים הנוכחיים (גלגול נשמות) ואימותן מול אמיתות היסטוריות. כך עשו חוקרים רבים, חלקם בעלי שם בתחומי המדע (בעיקר בתחום הפסיכיאטריה) ופרסומיהם מחזקים את הגישה הטוענת לקיום חיים שלאחר המוות, חיים המתממשים בישות חיצונית (נשמה) העוברת מגוף אל גוף (גלגול) במחזוריות ארוכה של חיים ומוות.
רוחניות ומדע
המהפכה המדעית שהחלה במאה ה 16, דוחקת באופן קבוע את רגליהן של הגישה הרוחנית והאמונית. הצורך ב"ידיעה" הטיל צל על "האמונה". המדע קבע כללים ברורים למה שנכון או לא, והציג כלים מובהקים לבחינת השאלות העומדות על הפרק. כל תיאוריה חדשה נבחנת על פי יכולתה לספק ניבויים העומדים במבחן המעבדה, וכל מבחן נמדד מול קבוצת ביקורת (קצת מסובך לחקור את המתים ולהשוות את תשובותיהם לאלה של החיים, ולבטח אין זה כה פשוט למצוא מתנדבים לניסוי…). מקומו של המדע בחברה המודרנית ברור – קשה להתווכח עם הצלחה, והצלחת המדע בשיפור ושינוי חייו של היצור האנושי, היא ברורה ואינה ניתנת לערעור.
אבל… לקראת סוף המאה עשרים החלו להופיע דרכי חשיבה אחרות. גישות של "ניו אייג'", חזרה לחיים "בריאים" ומזון אורגני, מלחמה נגד דרך חיים מתקדמת כמזון מהונדס, הפכו להיות תופעה שאין להתעלם ממנה שאחד מביטוייה היא הצבעתם ברגלים של מספר גודל והולך של בני אדם החוזרים ל"שיטות של סבתא", הפונים לרפואה משלימה ולהילרים המשתמשים בטיפולים הוליסטיים, אנרגטיים.
המוסדות המדעיים עצמם לא יכלו לעמוד מנגד, והדוגמא הבולטת ביותר היא ההחלטה להכניס למוסדות הרפואה גם "רפואה אלטרנטיבית" – דיקור סיני, הילינג, רפלקסולוגיה ועוד. והחמור מכל מבחינת המדע? הרפואה האלטרנטיבית מספקת תוצאות מבלי שלמדע יש מושג כלשהו לגבי איך זה עובד…
תסכול אצל המאמינים
המאמינים בעולם הרוחני, לא נשארו מאחור גם הם. טיפולים בכלים רוחניים כתקשור, רייקי, שחזור גלגולים ועוד, החלו נפוצים. תיאוריות רבות הפכו לנחלת רבים – הילה וגופים אנרגטיים, אנרגיה קוסמית, צ'אקרות, ועולם שלם של מושגים חדשים החל להתפשט ולקנות לו שביתה ולגיטימיות בחוגי חברה רבים.
אבל, בעולם שכל כולו נשלט ע"י המושגים המדעיים, נוצר צורך ל"צידוק". ההסברים למושגים – הושאלו מהעולם המדעי. חיוניות החיים הפכה להיות "אנרגיה" למרות שאף אחד לא מבין מהי ואיך למדוד אותה.
כך גם הופיעו ה"אנרגיה הקוסמית", תדר ורטט (למרות שאלו תופעות הנמדדות כפועל יוצא של זמן, שלכאורה כלל לא קיים בין הישויות הרוחניות…) ויש גם כאלה שהרחיקו לכת והם יודעים להסביר כי מקור האנרגיה הזו הוא בתיאוריה הקוונטית ZPE (אנרגית נקודת האפס), או "בסידור קוטבי של הקווארקים" בתוך הפרוטון…
והאמת? אף אחד לא ממש יודע. אף אחד גם לא יכול להבין, ולי עצוב לראות את חוסר הביטחון הזה המחפש חיזוקים בעולם לא לו.
אם כך, מהי הדרך לבדוק אם יש מקום להנחה שהעולם "הרוחני" אכן קיים? האם ניתן לעשות את זה גם בלי להזדקק לפרמטרים מדעיים? כמובן שכן. חישבו רגע על רמש, נניח תולעת. ייצור חי בעל יכולת הִתְרַבּוּת, מבנה גנטי מבוסס DNA, צורך מזון, אוויר, בעל יכולת תנועה שחי ואחרי כן מת. אבל האם יודעת התולעת משהו "על העולם"? האם היא מבינה מהו עולמנו? יש לה את היכולת לנתח מה הופך חומר אחד למזון והאחר לא? כמובן שלא.
ואם נסתכל על בעל חי אחר, מפותח יותר – יונק כלשהו, קוף? כלב? הם כבר אחרים, לא? הם מתמצאים בסביבתם, מביעים מה שנראה בעינינו כרגשות, בעלי זיכרון (לאסי שובי הביתה…), אבל… האם יש להם את היכולת לנתח מצבים המבוססים על זיכרונות ולחזות עתיד? האם הם יכולים לרשת מסקנות רציונאליות מדורות קודמים, לדון בהם, לנתח אותם ולהגיע למסקנות חדשות אותן יורישו לדור הבא אחריהם מתוך תחושת האחריות להמשכיות?
אז מה, האם התולעת או הכלב "טיפשים"? כמובן שלא. "תוכנת ההפעלה" שלהם מגבילה אותם. יכולתם המנטאלית מוגבלת על פי צרכי הטבע. התפתחותם היא פועל יוצא של האבולוציה, וזו לא ראתה צורך להרחיב את תחום "ראייתם" והבנתם השכלית.
ואנחנו? בני האדם? אנחנו מבינים שיש משהו שהוא מחוץ לעולמם "הצר" של בעלי החיים. מבינים שהם מוגבלים ע"י "תקרת זכוכית". לתולעת יש מסגרת התוחמת ומקבעת את תחום הבנתה וכל מה שחוץ למסגרת זו – "לא קיים" מבחינתה. אבל, ה"לא קיים" הזה בהחלט קיים לגבי היונק המפותח יותר! לכלב יש יכולת גבוהה יותר ועולמו אינו צר כל כך. גם הוא אמנם מוגבל, אך לתחום רחב יותר, גדול יותר. "תחום הקיים" שלו, רחב וגדול מאוד בהשוואה לתולעת. אבל אנחנו, בני האדם, יודעים עד כמה גם תחום "הקיים" שלו – צר, מוגבל ותָחום.
ואנחנו? יש לשקול אם גישת הפטרנליזם, האדנות, שבה האדם המדעי מתייחס לסביבתו היא נכונה. אנחנו, בני האדם, הם היחידים "שיודעים" מה קיים ומה לא קיים. לנו "ברורים" תחומי הקיים – האמיתי, המוחלט. מה שאנו מחליטים, באמצעות כלי המדע שאנחנו עצמו פיתחנו, שקיים – אכן קיים. כל השאר – בהכרח לא. לעניות דעתי, לא רק שיש בכך התנשאות מסוכנת, התוחמת אותנו במגבלות המונעות כיווני התפתחות עתידיים, אלא גם התנגשות עם דרך המחשבה המדעית עצמה כי ההנחה המתבקשת בהכרח היא – שכמו שה"קיים" של התולעת מוגבל וקטן מהמציאות, כך גם ה"קיים" שלנו מהווה רק חלק מ-"קיים" גדול יותר ורחב יותר, ואנו חסרי יכולת להבינו ולהפנימו.
הענווה היאה לנו מול כוחות שאיננו מכירים, מחייבת אותנו לקבל שאיננו אלא כמו התולעת, ואנו חיים בתחום רחב ממה שאנו מסוגלים לתפוס, תחום הגדול עלינו, ושאין לנו את היכולת להבינו. דווקא ענווה זו מאפשרת לי לקבל ולאמץ את האפשרות שהתופעות, העדויות והסיפורים, אינם בדותות של זקנות הרוקחות שיקויים, אלא האמת הרחבה והגדולה.
אנו איננו אלא קטע מסוים מתוך משהו גדול הרבה יותר, פסיק חולף בתוך תנועה ענקית, והשאלה אם יש חיים אחרי החיים מקבלת פתאום תשובה חדשה – חיובית. כן, יכול להיות שיש חיים אחרי החיים, ורק "כשנעבור צד" נבין את משמעותם.
אז מהי הנשמה?
אין ביכולתנו להסביר מהי "הנשמה" על ידי הגדרה מדויקת וחד משמעית, אלא רק בדרך שתאפשר הבנה בתחומי מוגבלותו השכלית של האנוש, ועל כן בהכרח אין בנמצא הסבר פשוט, חד וחלק, באשר למהותה. נוכל רק לומר, שמקובל לחשוב שהיא מהווה את אותו "משהו" ההופך את החומר הפיסי ממנו בנוי הגוף למשהו "חי" על פי כל ההגדרות האנושיות – זואולוגיות, ביולוגיות, נפשיות ורוחניות.
נשמתו של אדם היא ישות שאינה ניתנת לתפיסה ישירה, היא ישות רוחנית הנמצאת מחוץ לתחום החומרי של עולמנו הפיסי ואינה "שייכת" אליו, ושחוקי הפיזיקה הידועים לנו לא בהכרח חלים עליה.
הישות הרוחנית נמצאת בתחום נסתר לנו, תחום הכולל בתוכו גם את עולמנו החומרי (המהווה רק חלק מתוך מארג רחב ומקיף), ואנו, בני האדם החיים, מהווים בו כלי ותו לא.
מערכת חוקי הפיזיקה הידועים לנו, חלים רק על היקום ועל עולמנו, ואינם חורגים ממנו. גופנו בנוי על פי חוקים אלו ומציית להם, ועל כן אינו מסוגל להבין מערכות חוקים הנמצאות מחוץ לו. העולם הרוחני, יכול להתממשק אל עולמנו ויכול להשתמש במערכת החוקים הקיימת בו, אך מערכת החוקים שלו, של התחום הרוחני, שונה לחלוטין והיא משהו הנשגב מבינתנו.
ארבעת הממדים של העולם החומרי (אורך, רוחב, גובה וזמן) אינם בהכרח כל הממדים להם נשמע העולם הרוחני, ואינם בהכרח הממדים היחידים הידועים לו. בעולם הרוחני, התנועה "קדימה ואחורה" מקבלת משמעות שונה לחלוטין, אם היא קיימת בכלל, וההתנהלות מתבצעת בתוך ממדים אחרים – שאין לנו היכולת להבינם או להעריכם.
מכאן נובע שממד הזמן כפי שהוא ידוע לנו (ממד בעל ציר אחד, שכיוונו ידוע וקבוע, שהייתה לו נקודת התחלה – המפץ הגדול, והוא מהווה את הבסיס לקיומנו), לא מחייב בהכרח את התחום המטפיזי, ומה שנראה בעינינו כתנועה בזמן אינו אלא פרשנות שלנו, הכלואה בסד החוקים הפיזיקליים שעל פיהם אנו קיימים. זו גם הסיבה, למה אין לנו את היכולת להבין את משמעות ממשותם של ישויות בתחום זה, ובמילים אחרות, אין לנו את היכולת להבין "מה זה", "ממה זה בנוי", ו-"איך זה מתחבר אלינו".
במאמר מוסגר, ראוי לציין שגם בתחום זה יש מחשבות "חדשות" בעולם הפיזיקה, ועל פי תיאוריות חדשות (כדוגמת תיאוריית הרטרו-סיבתיות של פרופ' קן וורטון מאוניברסיטת סן חוזה בארה"ב) יש מקום למחשבה על מימוש פעולות בעבר על פי תוצאותיהן בעתיד – סוג של היפוך ציר הזמן.
ואיפה הן, הנשמות?
אז איפה נמצאות הנשמות? וכאשר אנו מתים, להיכן הן הולכות?
מתוך קבלת ההבנה שעולמנו אינו אלא חלק מתוך מארג רחב, וכאשר אנו מסכימים שעולמנו הוא רובד אחד בלבד (הרובד המוגבל לארבעת הממדים), לא נותר לנו אלא להגדיר את ה"אזור" האחר כ"הרובד האסטרלי" (רובד בין ממדי) שתורות שונות מתארות אותו, כל אחת על פי אמונתה – בצורות שונות, מפורטות יותר או פחות.
התורה הטיבטית מכנה את מעגל החיים והמוות כ"סמסרה" והתנועה בין החיים למוות היא "בארדו תודול" (פירוש המילה "בארדו" הוא 'מעבר'). מקובל לומר שבעת "ההמתנה" בין חיים לחיים, הנשמה נמצאת ב-"בארדו".
הדתות המונותאיסטיות מדברות (כל אחת באופן שונה) על "העולם הבא" ועל גן העדן השמימי ועל הגיהנום שבשאול כמקום משכנן של הנשמות, והקבלה היהודית משרטטת מארג מורכב של סמלים (קליפות וכנגדן זעיר אנפין ורחל, אבא ואמא ועוד) שבאמצעותם עוברת הנשמה ועולה או יורדת ברמת התיקון שלה, וחוזרת לחיים בשלב הנכון לה – להשלמת רובד תיקון נוסף.
לעניות דעתי, אין "מיקום" בו נוכל למצוא את הנשמות. מיקומן אינו פיזי העונה לשלושת ממדי היקום שלנו אלא לאופן קיומן (Mode). הנשמות מתקיימות בעולם רב ממדי שאיננו יכולים להגדירו או למקמו. ייתכן שבזוית ראייה תלת ממדית הם נמצאים כאן איתנו ממש, אך בממדים אחרים שאינם נראים לנו, וייתכן, שמאופי הקיום שלהם ברב ממד, השאלה של מיקום כלל אינה יכולה להישאל. נראה שהשאלה הנכונה היא באיזה מצב תודעה הן קיימות, ובאיזו "רמת טוהר" רוחני הן שוהות.
אופן הקיום של הנשמות
הקשר שבין נשמות בינן לבין עצמן, בינם לבין מלאכים ואף המקור עצמו הוא מורכב ומסובך וההסבר לו חורג ממאמר זה.
בספרי "סיפורה של נשמה" כתבתי על כך רבות והוא מציג את סיפורה של נשמה אחת שנוצרה לפני אלפי שנים ומתארת את קיומה והתפתחותה דרך ומקביל להתפתחות בני האדם והאנושות. למי שמעוניין להרחיב בתחום – אני ממליץ לקרוא את הספר.